פיל לבן, מסתבר, הוא דבר די נדיר. ומעבר לזה, הוא גם לא בדיוק לבן. פשוט קצת יותר בהיר מפילים אחרים, חלקם ורדרדים חלקם פשוט קצת יותר אפורים. אבל למי בעצם איכפת מפילים לבנים? אז התשובה היא שקודם כל, לתאילנדים איכפת. מאוד.
אז בגדול, הרעיון הוא שאתה נותן למישהו מתנה, כביכול מדהימה, אבל המתנה הזאת כבר תגמור אותו. היום, הביטוי ״פיל לבן״ כבר תפס כיוון משלו, והוא פיתגם חביב במיוחד על התקשורת, שמשתמשים בו כדי לבקר מוסדות, בניינים, מטוסי קרב, מכוניות על שלושה גלגלים ועוד ועוד.
מערכה ראשונה – רמי, תבנה לי תחנה
לירושלמים יש את בניין כלל, לחבר’ה בעכו את פנינת הים, ובהרצליה כולם ישר יצביעו לעבר בניין “שער העיר” שעומד חצי גמור כבר חמש-עשרה שנה. אבל כנראה שבכל הארץ אין פיל לבן גדול יותר, מובהק יותר, מאשר התחנה המרכזית החדשה בתל אביב.
הסרטוט החמישי של רם כרמי משנת 1965 מתחיל להזכיר את התחנה שאנחנו מכירים היום
יוחאי מיטל יצא לראות איך תחנה הפכה מההבטחה של המדינה למקום שכולם מנסים להימנע ממנו.
כאלה שדירותיהם ניצבות ממול לרמפה ראו את ערך הדירה שלהם צונח
פותחים את הבוקר בקפה פילץ’
מערכה שנייה – לירות בפיל
בוא נשחק איזה משחק מחשבתי קטן שמורים בקורסים בפסיכולוגיה אוהבים לשחק עם התלמידים שלהם. מוכנים? “אל תחשבו על פיל ורוד.” מ-ע-כ-שיו.
נו, הצלחתם? כל מי שחשב על פיל ורוד, הפסיד. פסול. בחוץ. אבל אל תדאגו, אתם כנראה לא לבד. העניין הוא שהמשחק הזה אף פעם לא נמשך יותר מידי זמן. כי הדרך הכי בטוחה לחשוב על משהו זה לנסות לא לחשוב עליו. למישי הרמן קרה אותו דבר עם ג’ורג אורוול. מאז שקרא את הסיפור שלו “לירות בפיל” בשיעור אנגלית של עבריה בתיכון. הוא ניסה שוב ושוב לשכוח אותו. אבל למרות שהוא מתרחש רחוק מאוד, בבורמה של שנות הארבעים, תחת השלטון של האימפריה הבריטית, היה בו משהו מטלטל, שלא עזב אותו. ככל שמישי ניסה לשכוח אותו, כך הוא פשוט התנחל יותר ויותר עמוק בזיכרון שלו. מיכה לוינסון מקריא גרסה שמבוססת על התרגום של אמיר אור.
אורוול בוחן חרב מקרוב
וממש לפני שניפרד, דבר אחרון: ולדימיר ויסוצקי היה סוג של בוב דילן סובייטי. אבל החבר’ה בקרמלין לא ממש התלהבו משירי המחאה שלו, וניסו כל הזמן למנוע את ההפצה שלהם. אז הרבה מהמעריצים, אנשים כמו מרק אפלזפט, שמעו אותו על גבי קלטות מחתרתיות שקראו להם ברוסית סאמיזדאט. כשמרק עלה לארץ הוא המשיך במסורת והפיץ את שירי ויסוצקי בערוץ ה”חתרני” של זמננו – יוטיוב. בינהם היה שיר אחד שפשוט קרע אותנו מצחוק.
היה היו בהודו, ככה מספרים,
פראיים בומבסטיים פילים אפורים.
פילים הסתובבו להם בטבע,
אחד מהם היה לבן, בלי צבע.
גם חתיך וגם חכם היה פיל הלבן,
מחונך היטב ואלגנטי.
אך בין חבריו סבל הוא כמובן
מקיפוח ומיחס “אנטי”.
ושליט של הודו, איש נדיב מאוד,
העניק לי יום אחד פיל בתור כבוד.
תהיתי: “איזה שי אוריגינלי!”
“לפיל יש לב גדול”, – שליט ענה לי.
פיל עשה לי רבראנס, משכתי לו ת’יד,
ככה היכרות קצרה עשינו.
התברר מייד, כי פיל שלי היה
בנוסף לכל פילה בלונדינית.
על הפיל רכבתי וחשתי טוב מאוד,
מטייל בהודו, ארץ הפלאות.
שוטטנו פה ושם בלי רגע נחת
והסתדרנו מצוין ביחד.
לפעמים עשינו שנינו איזה בלגן,
שרנו סרנדות כל הלילה.
חובתי לומר לכם, פיל הלבן
היה בעל רקע מוזיקלי.
את מפה של הודו כל אחד זוכר,
בוודאי ראיתם שם יש נהר סוער,
אני ופיל שתינו מיץ של מנגו
ובסבכי הגנגס נעלם הוא.
רצתי שם כמו משוגע, שוכח ת’שלווה,
חודש לא אכלתי, לא שתיתי.
ופתאום אמרו לי, בעדר לבן
פיל שלי קיבל מקלט פוליטי.
זמן ארוך סבלתי אז אחרי פרידה,
עד שעל הצער שלי לשליט נודע.
שוב פיל לבן קיבלתי מידיו,
הפעם בתור קישוט — מקל שנהב.
טוענים כי טוב אם יש בבית שבע פילים,
נגד עין הרע, בתוך החדר…
אך אדיף שיסתובב בחופש פיל שלי,
עם אחיו הלבנים לעדר.
תודות
תודה לאדריכלים רבקה כרמי, מוטי בודק ושרון רוטברד, ואלעד הורן וטליה דוידי, שעורכים סיורים נפלאים בתחנה. תודה לאיזי מן, עו”ד צבי שוב, מרק אלמוג, פנחס אברמוב, שולה קשת, פנחס נשיא, ועוד עשרות תושבים ובעלי חנויות באזור התחנה שהקלטנו אותם. תודה למיכה לוינסון ולרועי דורון, מתיאטרועי – תיאטרון בובות לקטנטנים. תודה לעידו ליפסקי, טל וניג, ולמפיקתינו גאיה עופר. את התוכנית ערכו ויצרו מישי הרמן, יוחאי מיטל, רועי גילרון, ושי סתרן.
