הפעם בסיפור ישראלי – ״חיות מתות, אנשים מהרהרים״. יש לנו מערכת יחסים מאוד מורכבת עם בעלי חיים. מצד אחד לרובנו נראה טבעי לגמרי לאכול קבב בפיתה. מנגל ביום העצמאות זה פחות או יותר האקט הכי ישראלי שיש. מצד שני, נעים יותר לחשוב שבשר טחון גדל על קלקרים לבנים בסופר, ולא היה פעם הבטן של חדווה, פרה חולבת מהרפת בקיבוץ. כנראה עבור רובנו, שחיטה היא לא בדיוק בילוי לשבת בבוקר עם סבא. אבל התוצאה של השחיטה? למה לא! כמובן שהשליטה שלנו על עולם החי לא נגמרת רק באכילת בשר. אנחנו שותים חלב, אוכלים ביצים, וגבינות. אנחנו גם לובשים חגורות ונעליים מעור, לחלק מאיתנו יש מעילי פרווה, או צעיפים. כדי לעשות את כל זה, אנחנו שוחטים כל שנה בישראל בערך רבע מיליון פרות, מאה עשרים אלף כבשים, מאתיים אלף חזירים וקרוב ל300 מיליון תרנגולים, אם מחשיבים את האפרוחים הזכרים שנחשבים לפסולת של תעשיית הביצים.
יש כאלה שאין להם שום בעיה עם כל הנושא הזה, ויש כאלה – ונפגוש אותם בפרק – שמשווים את תעשיית המוות הזאת לשואה. בתווך שבינהם יש את רובנו – שביום יום לא ממש נוח לנו לחשוב על זה, אז אנחנו פשוט… לא חושבים על זה.
מערכה ראשונה – אדוני רוצח האפרוחים
אנחנו מצטרפים ליוחאי מי-טל במשרדים של מועצת הלול ברחוב קפלן בתל-אביב.
מערכה שנייה – השיבה מהודו
אולי ראיתם משהו בטלוויזיה או בעיתון. אבל באילת יש הרבה תושבים חדשים. ולא, הם לא עובדים זרים, או תיירים גרמנים שמתקשים להיפרד מהשמש. ממש לא. דניאל אסטרין הדרים כדי לפגוש אותם מקרוב.
מערכה שלישית – צדוק
נסגור את הפרק של היום עם סיפור פרוזה על המצב ההפוך. אנשים מתים, חיות מהרהרות. מערכה שלישית, ״צדוק״. כתב יוחאי מי-טל, יבגנייה דודינה מקריאה.
תודות
תודה לדנה זנטי (zaneti) מעריית אילת, נדב זילברשטיין, רועי מנדל, איתן פרנסקי, נאווה ווינקלר ולסלי פרלברג, ולמפיקה שלנו גאיה עופר.את התוכנית יוצרים יחד מישי הרמן יוחאי מיטל, רועי גילרון ושי סתרן.
