פרק 14 - דע את האויב - Israel Story פרק 14 - דע את האויב - Israel Story
פרק 14 – דע את האויב
  • Play
  • Download
  • Transcript

מלחמת העולם הראשונה – שפרצה בדיוק לפני מאה שנה – נמשכה ארבע שנים ארוכות. המלחמה הקטלנית ביותר אי פעם עד אותו זמן – ששה עשר מיליון הרוגים. בחזיתות רבות היא היתה סוג של מלחמה בהקפאה – מיליוני חיילים שכבו בשוחות ארוכות של כוחות ממדינות ההסכמה: בריטניה, צרפת, רוסיה, איטליה, מ-1917 גם ארצות הברית ועוד כל מיני שותפות, ומולם, ממש במרחק של כמה מטרים, שוחות של חיילים ממעצמות המרכז – גרמניה, אוסטרו-הונגריה והעות’מנים. החיילים חיו בשוחות האלו חודשים רבים, אפילו שנים, מתקדמים כמה מטרים קדימה ונסוגים כמה מטרים אחורה. תכל’ס בקושי זזים. רק יורים אחד על השני. ובשני הצדדים, אלו שלא נהרגו, בינתיים סבלו מאותם הדברים, כל צד בשוחה שלו – גשם, שלג, שמש חזקה, כינים, פשפשים, רעב, ו…כן, שיעמום.     

web-xmas-truce-1-ap

בחג המולד הראשון של המלחמה, ב-1914, בכל מיני מקומות לאורך החזית המערבית הארוכה, צצו להם הפסקות אש ספונטניות כאלו, כמו זאת שהטוראי הבריטי תיאר, בלי ששום קצין יורה עליהן.

למפגש הזה עם האויב, לרעיון של “לדעת אותו,” יכולים להיות נקודות מוצא, וגם תוצאות, שונות לגמרי: אפשר ללמוד אותו כדי לדעת איך לנצח אותו, בקטע לגמרי תועלתני. אבל אפשר גם ללמוד אותו לא כדי לנצח אותו, אלא כדי ל-ל-מ-ו-ד אותו, לנסות להבין אותו. לפעמים התהליך הזה יכאב. כי כשנסתכל עליו, על האויב הרשע הזה שלנו, נראה בהשתקפות גם משהו מעצמנו. אפשר בעקבות הידיעה הזאת להרגיש אופוריה, קטרזיס. אפשר, כמו שנראה באחד הסיפורים היום, להרגיש גם ממש ריקנות או כהות. המפגש יכול לרדוף אותך, או לסמן איזו סגירת מעגל. הפעם בסיפור ישראלי  – “דע את האויב” – בשתי מערכות.

לפעמים אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים את האויב ממש טוב. יותר טוב ממנו. סייד קשוע, יוצא לעזרת הסמוי המשטרתי ומראה לנו כמה אנחנו טועים. אדיב ג’השאן המנהל האומנותי של התיאטרון הערבי-עברי מקריא.

אם היינו צריכים, בתור מדינה, להגיד מי האויב שלנו, בהא הידיעה, מי מייצג את הרוע המוחלט, כנראה שהיה לנו די קל. בעשרים ושלישי במאי 1960, כשרוב אזרחי המדינה בדיוק קמו מהשלאף שטונדה שלהם ופתחו את הרדיו, הם שמעו את בן גוריון מוסר הודעה סופר דרמטית – אדולף איכמן נעצר, ועומד להישפט בארץ.  כולנו יודעים על משפט אייכמן. למדנו על זה בבית ספר, שמענו על זה בימי שואה, ראינו תמונות של האיש הזה, שהיה אחראי על הריגתם של מיליוני יהודים, בתוך תא הזכוכית הזה שלו בבית המשפט בירושלים, עלוב, וקטן, רזה, וקירח, וכחוש. הרבה מאיתנו – שאולי אפילו ישבו להסתכל בסרטונים של המשפט שגנזך המדינה העלה ליוטיוב, או קראו על קסטנר או את ארנדט – מרגישים שאנחנו קצת מכירים את הרוע הזה. הרוע האולטימטיווי של העם היהודי. בתור אומה היה משהו ממש קתרטי במשפט: פגשנו את אייכמן וגברנו עליו. צוחק מי שצוחק אחרון, או משהו כזה. אבל שי עינבל פגש קבוצה קטינה של אנשים שעבורם המפגש עם אייכמן היה הרבה יותר מורכב. הרבה יותר אינטימי. אולי אינטימי מידי.

תודה למשה צימרמן, שאול מופז, עידו ליפסקי, דני שורק, לסייד קשוע ואדיב ג’השאן, לשי ענבל, עמרם לוסקי, שלום נגר, מיקי ריש, מיקי גודלמן-גלעד, ואלון לס. לבמאי הסרט “התליין” – נטלי ברון ואביגיל ספרבר. וליואב הלוי, במאי הסרט “לשכה 06” על חוקרי אייכמן. שני הסרטים האלו היוו השראה לסיפור שלנו. תודה למפיקה החרוצה שלנו גאיה עופר. את התוכנית ערכו ויצרו מישי הרמן, יוחאי מיטל, רועי גילרון ושי סתרן.

עכשיו משחק :

00:00
|
00:00