פרק 12 - אז… זהו, שלא - Israel Story פרק 12 - אז… זהו, שלא - Israel Story
פרק 12 – אז… זהו, שלא
    Download
  • Transcript

ליותר משמונה מכל עשרה מבקרים בלובר פחות אכפת מהפסל של ונוס ממילו – שאומרים עליו שהוא הפסל היווני העתיק המפורסם ביותר בעולם. פחות דחוף להם לראות את הסופר הגוסס של מיכלאנג’לו, האסטרונום של ורמיר, חירות מובילה את העם של דלקרואה או אפילו מצבת מישע ממואב בעבר הירדן המזרחי. מבין למעלה משלושים וחמישה אלף הפריטים שמוצגים שם, הרבה מהם מאוצרות התרבות החשובים ביותר בעולם, שמונים אחוז, שמונים אחוז (!) נוהרים מיד לראות דבר אחד.

למוזיאון ישראל שלנו מגיעים פחות מבקרים מללובר. בשנה שעברה קצת פחות ממיליון איש פקדו את היכליו, אבל גם לנו יש מונה ליזה משלנו. או לפחות הייתה. כמעט כל מי שביקר במוזיאון מ-1988 ועד 2004 הובל אחר כבוד, במוקדם או במאוחר, לכוכבנית של התצוגה.

Ivory_Pomegranate_Inscription_(2)

“רימון השנהב”

דורות על גבי דורות של מבקרים, תיירים וילדי בית ספר בטיולים לירושלים, ראו את הרימון הזה. הוא נהיה סוג של סלב ארכיאולוגי ואפילו, כמו כוכב רוק אמיתי, יצא לסיבובי הופעות בעולם. היום, אם תגיעו לשם, לא תראו את הרימון. אין אפילו זכר לסטאר של התצוגה. בתחילת שנות האלפיים מומחים התחילו לטעון שכל מיני פריטים ממש חשובים – ארון הקבורה של אח של ישו, כתובת יהואש ואחרים – מזוייפים.

An ancient stone tablet is displayed at a Jerusalem archeological institute Monday, Jan. 13, 2003. Israeli geologists said Monday that they have examined the stone tablet detailing repair plans for the Jewish Temple of King Solomon that, if authenticated, would be a rare piece of physical evidence confirming biblical narrative. (AP Photo/BAUBAU) ** ISRAEL OUT, MAGAZINES OUT **

כתובת יהואש – זיוף?

התחיל משפט ארוך ומאוד מאוד מסובך שבו אספן בשם עודד גולן הואשם שהוא זייף עתיקות. בסוף, המדינה לא הוכיחה חד משמעית את הפיברוקים.

אבל לרימון זה לא עזר.

כל הפריטים האלו, אלה שבלובר, הרימון, הם לא סתם חפצים בויטרינות זכוכית. הם בעצם מייצגים את הסיפור שלנו. הם מי שאנחנו. אז איך הסיפור שלנו משתנה אם הם לא מה שחשבנו? או לפחות לא בדיוק מה שחשבנו? האמת זה נכון לא רק לזיופים או לדברים במוזיאון. בעצם, לכולנו – מוסכניקים, עורכי דין, חיילים, מורים, יש את אותו המקצוע. והמקצוע הוא… עורכים. כולנו מספרים סיפורים על החיים שלנו, אנחנו זוכרים התרחשויות ספציפיות, שוכחים או מצניעים אחרות, ודרך התהליך הזה אנחנו עורכים, או מעצבים, את הביוגרפיה שלנו. בונים את הזהות שלנו. את הסיפור שלנו. אנשים עושים את זה. המדינה עושה את זה. האנושות עושה את זה. ובדרך כלל זה הולך טוב. אנחנו מספרים משהו מספיק פעמים, שזה פשוט נהיה מי שאנחנו. אבל בפרק של היום, יש לנו שני סיפורים שבהם העריכה הסלקטיווית הזאת הלכה קצת פחות חלק.

מהנדס מחיפה חוזר אחורה לאחד הזכרונות המכוננים ביותר שלו.

ב”ספר האגסים הצהובים”, פנחס שדה כתב על פגישה שהייתה לו עם הספרן מבית ביאליק:  “כשהייתי בן עשרים ושתיים שנה, יצאתי יום אחד את חדרי שבירושלים ונסעתי לשוטט בארץ. עברתי במקומות שונים ולבסוף, בשעת אחר צהריים של סתיו, הגעתי לתל-אביב. ביקשתי לנוח מעט, ומכיוון שלא היה לי מקום טוב מזה סרתי לבית ביאליק. בכניסה ישב הספרן, אשר כבר אז נראה לי כאיש זקן, ושאל ממני לדעת איזה ספר אני מבקש. הואיל ולא הייתי מעוניין בספר מסוים נקבתי במקרה בשם ספרי הראשון והיחיד בעת ההיא. הספרן שאלני לשם המחבר, ועניתיו, במבוכת מה, מה שעניתי. אז אמר, וזה היה דברו האחרון והנחרץ אלי: אין אצלנו ספר כזה. אין בכלל ספר כזה. אין בכלל פנחס שדה.”

https://www.youtube.com/watch?v=RQv7JkGLz-w

[שירו של פנחס שדה – “החזיון לפרנציסקו גויא”, מתכתב עם הציור

fantastic vision של הצייר הספרדי פרנצ’סקו גויא]

את התוכנית ערכו ויצרו יחד מישי הרמן, יוחאי מיטל, שי סתרן רועי גלרון (שמאז העונה הקודמת התחתן, מזל טוב רועי!). תודה לרן לוי (אם אתם עוד לא מאזינים לפודקאסט שלו – “עושים היסטוריה” – תתחילו מייד, הוא ממש ממש טוב), לכל מי שעזר לנו לחפש את שירה, וכמובן לשירה אשבן המקסימה בכבודה ובעצמה. לתום גומפל, עירית שפירא-ליכטר, חיה גלבוע, אבנר גורן, יובל גורן ומרטין וייל. למפיקה שלנו, גאיה עופר שהטילה אימה בקרב אוצרים פריזאיים בלובר, ולבוסית שלנו, מאיה להט-קרמן, ולכל מי ששכחנו.